השופט ג'ורג' קרא
1. ערעור המדינה (המחלקה לחקירות שוטרים) על זיכוי המשיב בת"פ (ת"א) 46237-02-11 (השופט בארי, ניתן ביום 27.6.12). המשיב, שוטר סיור, זוכה בתום שמיעת ראיות מעבירות של תקיפה ושל חבלה חמורה (סעיפים 333 ו- 379 לחוק העונשין; להלן:
"החוק") שיוחסו לו בכתב האישום.
2. האירוע המתואר בכתב האישום התרחש ביום 15.7.10 בשעה 01:30 כאשר המשיב ושני שוטרים נוספים הגיעו למקום לאחר שהתקבלו תלונות על הפרעות חוזרות למנוחה בשל מסיבה שנערכה במקום. המשיב רשם דו"ח לעורכת המסיבה ואחיה אביב (להלן:
"אביב") עוכב על ידו בשל התנהגותו. אביב התנגד ולכן נעצר והוכנס בכוח לניידת המשטרה. לעבר הניידת הושלכה לבנה, אשר ניפצה את שמשתה האחורית. המשיב הטיח באביב, שישב באותה עת בניידת, כי הוא אשם במתרחש, חנק אותו וסטר לו.
רועי דדוש (להלן:
"רועי" או
"המתלונן"), בן-דודו של אביב, אשר הבחין באירוע ביקש מהמשיב להפסיק. בתגובה ניגש אליו השוטר איציק כהן (להלן:
"השוטר כהן") ותפס את שתי ידיו מאחור. בעת שכהן החזיק ברועי קירב המשיב את פניו אל פניו של רועי, תפס בצווארו ונשך את שפתו בחוזקה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חסר ברקמת השפה התחתונה (1.5-1.9 ס"מ), דימום משפתו, שני פצעים בסנטר, דימום תת עורי בשפה העליונה ודימום תת עורי בצוואר משמאל, חבלות בעטיין נותח רועי.
3. כאמור, בית-משפט קמא זיכה את המשיב מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו. הערעור, שהוגש על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים (להלן:
"המערערת"), הוגש אך ורק נגד זיכויו מעבירה של חבלה חמורה שגרם המשיב לרועי. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה מה היה מנגנון החבלה שהביא לפציעתו של רועי.
בתמצית, עמדת המערערת היא כי הראיות מוכיחות מעל כל ספק סביר - היינו כזה המעוגן בחומר הראיות ואשר מתבסס על השכל הישר ועל נסיון החיים - כי המשיב הוא שגרם בנשיכה לחסר ברקמת השפתיים של רועי וכי אין בחומר הראיות כל הסבר סביר אחר לכך בעוד עמדת המשיב היא כי בדין זיכה אותו בית-משפט קמא מביצוע העבירות שיוחסו לו, שכן מכלול הראיות מעלה כי קיימת יותר מאפשרות סבירה אחת לגרימת החבלה בשפתו של רועי.
הכרעת הדין
4. בטרם אתייחס לממצאי הכרעת הדין בבית-משפט קמא אבהיר כי לפני בית-משפט הונחו שתי חוות-דעת רפואיות שהתייחסו למנגנון גרימת החבלה שנחבל המתלונן: האחת מטעם המכון לרפואה משפטית עליה חתומים ד"ר הדס גיפס וד"ר קונסטנטין זייצב (ת/13 מיום 29.7.10) וכן מכתב התשובה של הד"ר זייצב מיום 17.10.10 שמהווה השלמה לחוות הדעת ת/13 (להלן:
"מומחית התביעה" או
"מומחי התביעה") והשנייה מטעם ההגנה עליה חתום פרופ' צבי שוורץ (ס/9 מיום 20.4.11; להלן:
"מומחה ההגנה"). בבית המשפט העידה ד"ר גיפס מטעם התביעה ומטעם ההגנה העיד פרופ' שוורץ.
בית-משפט קמא קבע, כי הטענה לפיה המשיב נשך את רועי מבוססת על דבריו של רועי ועל חוות-דעתה של מומחית התביעה. ביחס לגרסתו של רועי קבע בית המשפט כי דבריו לא הותירו רושם חיובי לנוכח סתירות בינם לבין עדות אחרת ובין עדותו בבית המשפט לבין הדברים שמסר במשטרה. ביחס לחוות-דעתה של מומחית התביעה נקבע, כי קביעותיה אינן חד-משמעיות וכי הממצאים מתיישבים גם עם אפשרויות אחרות לגרימת החבלה כפי שפורטו בחוות-דעת מומחה ההגנה, לפיכך לא ניתן לשלול אפשרות כי רועי נפל ונחבל. כך גם לא ניתן לשלול אפשרות של נשיכה עצמית בלתי רצונית. בית-משפט קמא קבע גם, כי עדי התביעה עשו נסיון לעוות את העובדות כדי לפגוע בשוטרים ובייחוד במשיב שלא היה אהוד על בני משפחתו של רועי וכי העידו בחוסר תום לב.
באשר להשתלשלות האירועים קבע בית המשפט כי רועי התנהג באגרסיביות כלפי המשיב וכי היה מגע בינו לבין המשיב וייתכן כי כתוצאה ממנו נגרמה למתלונן פגיעה קלה. לאחר עימות זה ניסה השוטר כהן לעצור את רועי ובמהלך נסיון זה נפלו שניהם יחד לקרקע. עוד נקבע כי
"במהלך הנפילה נפגע רועי בשפתו התחתונה ונמלט מן המקום. מנגנון הפגיעה לא הוברר באופן ודאי". לבסוף קבע כי
"נוכח דברי רוב עדי התביעה שאינם אמינים בעיניי ונוכח חוות הדעת של מומחה ההגנה נותר בלבי ספק ממשי לגבי דרך גרימת הפגיעה בשפתו של רועי דדוש".
טענות הצדדים
5. לשיטת המערערת, גרסתו יוצאת הדופן של רועי לפיה ננשך על-ידי המשיב נתמכת בראיות אובייקטיביות וחד-משמעיות וכן בחוות הדעת של המומחים מטעמה. לטענתה, התעלם בית-משפט קמא מהסבריה של מומחית התביעה, אשר מתיישבים עם השכל הישר, ששללה אפשרות לגרימת החבלה בשל נפילה על משטח בנימוק כי חבלה כתוצאה מנפילה היתה באה לידי ביטוי גם בחבלות באיברים נוספים כמו אפו או מצחו של המתלונן שהיו נחבלים קודם לשפתו עקב נפילה. עוד נטען, כי האפשרות שהחבלה נגרמה בשל נפילתו של רועי לקרקע ולאחריה גלגול, נדחתה גם על-ידי מומחה ההגנה עצמו. המערערת טענה גם כי בית-משפט קמא התעלם מהעובדה כי על צווארו של המתלונן נמצאו סימנים המתיישבים עם גרסתו של רועי כי המשיב אחז בצווארו טרם נשיכתו. לפיכך, גם אם לא ניתן היה לקבל את גרסתו של רועי במלואה, כפי שסבר בית-משפט קמא, מן הראוי היה לעשות כן בעניין זה. טענה נוספת בפי המערערת היא כי אמרותיו של המשיב בחקירתו במשטרה, לפיהן "אינו זוכר" אם נשך את המשיב, הינן בבחינת "ראשית הודייה" והן מצטרפות אל יתר הראיות עליהן הצביעה.
בתשובה להשגות המערערת על מסקנותיו של בית-משפט קמא, התייחס ב"כ המשיב הן לקביעות המהימנות בהכרעת הדין והן לבחינת חוות הדעת של המומחים. בכל הנוגע לקביעות המהימנות טען, כי המשיב מסר גרסה עקבית שלא נסתרה וכי אין לראות בהתבטאויותיו של המשיב בחקירתו משום ראשית הודייה, אלא, כפי שקבע בית-משפט קמא, "מטבע לשון". גרסאות עדי התביעה, לעומת זאת, נדחו על-ידי בית-משפט קמא, שקבע לגבי רובם, ורועי בראשם, כי אינם אמינים וכי מסרו שקרים בוטים במטרה לפגוע בשוטרים ובייחוד במשיב. עוד טען, כי לנוכח גרסתו חסרת התקדים של רועי לפיה "אדם נשך אדם", לא ניתן לעשות שימוש בכלל "פלגינן דיבורא" ביחס לדברים שמסר ולא רק זאת אלא שראוי היה להטיל על המערערת נטל הוכחה מוגבר בשל כך.
בכל הנוגע לחוות הדעת של המומחים מטעם המערערת טען כי לא ניתן לבסס עליה את הרשעת המשיב, בהיותה מבוססת על גרסתו של רועי, שנדחתה על-ידי בית-משפט קמא כבלתי מהימנה. בנוסף מנה ב"כ המשיב שורה של פגמים מהותיים שנפלו, לשיטתו, בחוות הדעת: בפני המומחים לא הוצגו עדויותיהם של כל המעורבים באירוע דבר המהווה חקירה מגמתית נגד המשיב; מומחי המערערת לא התייחסו לאפשרות כי החבלות נגרמו לרועי כתוצאה מאירוע אחר או עקב מאבקו עם שוטר נוסף שהיה נוכח במקום או מחפץ כלשהו כדוגמת סמלים על בגדי השוטרים או אביזרים שהם נושאים עימם; בדיקתו של רועי לא נערכה באופן מיידי אלא בחלוף שלושה ימים מיום האירוע ולאחר טיפולים שעבר; התמונות המתעדות את הפציעה לא צולמו על-ידי אנשי מקצוע ולא ניתן לדעת מה קנה המידה שהן משקפות; העדר הטבעת מנשך שיניים של המשיב, אף כי המשיב נתן הסכמתו למסירת הטבעה כאמור; האפשרות כי החבלה נבעה מנשיכה עצמית נשללה על-ידי מומחית המערערת רק בתוספת לחוות הדעת לאחר שהופנתה אליה שאלת החוקרת ביחס לכך; בחקירתה הנגדית אישרה ד"ר גיפס כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי החבלות שנגרמו למתלונן נבעו מהצטברות של מספר אירועים. עוד נטען, כי המערערת התעלמה מקיומן של חבלות נוספות בשפתו העליונה ובסנטרו של רועי, היכולות להעיד כי היו חבלות נוספות פרט לחבלה בשפתיו.
עוד נטען כי חרף טענת המערערת, קיימת מחלוקת בשאלת מועד גרם החבלה .
דיון
6. הכרעת הדין של בית-משפט קמא מבוססת על שני אדנים: הראשון, דחיית מהימנות גרסת המתלונן והשני, חוות הדעת של המומחים. באשר לאדן השני נקבע כי חוות הדעת מטעם המערערת אינה מצביעה על דרך אחת ויחידה לגרימת הפגיעה וכי חוות-דעת המומחה מטעם ההגנה הצביעה על אפשרויות נוספות. בטיעוניו לפנינו הדגיש ב"כ המערערת כי אין הוא מבקש לערער על קביעות המהימנות של בית-משפט קמא ולהתערב בממצאיו, אלא על דחיית חוות הדעת שהוגשה מטעמה. לאור האמור לעיל, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי חוות-דעת המומחה מטעם התביעה לא הצביעה על דרך אחת ויחידה לגרימת הפגיעה בשפה וכן בקובעו כי הממצאים מתיישבים עם אפשרויות גרימה אחרות שפורטו בחוות-דעת המומחה מטעם ההגנה.
בעיקרו של דבר, בית-משפט קמא נמנע מלקבוע את האופן בו נגרמה פציעתו של רועי. זאת על רקע קביעתו כי חוות הדעת מטעמה של המערערת לפיה הנזקים
"מתיישבים עם מנגנון של נשיכה - במובן של תפיסת השפה בקצות השיניים, קריעה ותלישה" אינה חד-משמעית. עוד קבע, כי הממצאים מתיישבים עם אפשרויות אחרות עליהן עמד מומחה ההגנה (סעיף 9, עמ' 2 להכ"ד). משמעות הדברים היתה, כי קיים ספק סביר לגבי אופן גרימת הפציעה (סעיף 31 עמ' 6). קביעות אלו לא התייחסו כלל למהימנות המומחים משני הצדדים אלא להגיון נימוקיהם ולהערכת סבירותם. משכך, מתקיים החריג לכלל בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (לעניין העדפת חוות-דעת מומחה שונה מזו שהועדפה על-ידי הערכאה הדיונית ראו ע"פ 7747/08
ג'ילין נ' מדינת ישראל, פסקאות 100-101, ניתן ביום 5.8.10). מנגד, טען ב"כ המשיב כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי חוות הדעת מטעם המערערת התבססה על גרסתו של רועי ולא ניתן לנתק את חוות הדעת ממארג הראיות בכללותו ומקביעותיו של בית-משפט קמא ביחס לחוסר המהימנות של מרבית עדי התביעה והיותן של עדויות אלו מגמתיות נגד המשיב.
בחינת חוות הדעת של המומחים